אחרי נסיונות חוזרים ונשנים וכושלים להכניס קצת ירוק לחיים ולתודעה של הילדים, התהלכתי עם המנטרה שלהלן כדי להסביר לשכנים או לאורחים למה הדבר היחיד שאנחנו מטפחים כאן בחצר זה את החלודה של האופניים:
"זה או לגדל את הילדים, או לגדל צמחים."
במקביל הלכה והתפתחה גם האמונה שאין לי שום יכולת לגנן, ושאני קוטלת צמחים סדרתית. אבל גם נסיונות כושלים מקדמים לקראת הצלחה. עכשיו אני יכולה עכשיו לומר בבטחון שגינון, כמו כל תחביב–זה לא יותר מאשר שילוב של עניין + סקרנות + זמן. מגיע הזמן שבו הילדים גדולים יותר, ואת מסתכלת בפעם האלף מחוץ לחלון ואומרת, הקיץ הזה לא יעבור בלי שאשתול כאן משהו. והפעם נראה לי שהצלחתי– עם שיתוף פעולה מקסים של שני הילדים הצעירים ביותר שלי– וגם צלחתי את אתגר חום הקיץ עם שני סוגי נענע, לואיזה, תימין רגיל ולימוני' כמה צמחי נוי וסקולנטים, ואפילו עלי סלק!! . עכשיו אני מחכה בסקרנות לחורף, אולי אני אתלה מסביב וילון אמבטיה שקוף והצמחים שלי יעברו אותו בשלום בתנאי חממה. אני לא יודעת אם הם ישרדו, ובכל מקרה, אם אתפתה שוב להאמין שכל צמח מת אצלי, פשוט אשאל את השאלה של ביירון קייטי, "גינון אף פעם לא מצליח לי– האם זו האמת?", התשובה מעתה ועד עולם היא "לא".
