כמה עובדות: היום יום הנישואין העשרים וארבע שלנו. חרשנו על חמש עגלות יחיד, שלוש עגלות תאומים, שבע עגלות שוק. עברנו דירות ארבע פעמים, אבל כל שבעת ילדינו גדלו באותו קילומטר מרובע. את המשכנתא מחזרנו פעמיים. אין ולא היה לנו רכב, אבל יש לנו עשרה צמחי בית ושני דגי זהב. טסנו שבע פעמים לביקורי משפחה בארה"ב, וגרמה וגרנדפה ביקרו אותנו כאן לא פחות מעשרים ושש, שזה חמישים ושתיים אם לוקחים בחשבון שהם גרושים. גם סבא וסבתא, כאן בארץ, ברוך ה' חיים –ביחד– ובועטים. יש לנו ארבע גיטרות, אוקללה, שני תופים, חמש חליליות אאולוס, שלושה חלילי צד. למה? ככה. ופסנתר. סיידנו פעם אחת את הקירות, החלפנו שלוש פעמים את דוד המים, פעמיים את מנעול דלת הכניסה. נפרדנו לשלום מחמישה זוגות צעירים ששכרו את הבית הסמוך, שניים מהם חזרו לבקר ואמרו שעכשיו שיש להם תינוק, "ורק אחד!", הם סולחים לנו. נפרדנו גם משמונה זוגות חברים אהובים וילדיהם כשהם בחרו לחיות בנופים אחרים. הם לעולם יחסרו לי. ארחנו ארבעת אלפים שלוש מאות שישים ושמונה אנשים ונשים לאלפיים ארבע מאות ותשעים ושש ארוחות שבת שברק בישל עד כה. (את המשכנתא, כן, מיחזרנו פעמיים בלבד.) אני בת ארבעים ושש, ברק בן ארבעים ותשע. ביחד אנחנו חתומים על שלושה ספרים, שלושה תארים, ועוד חצי תואר שלי (סדר עדיפויות, חברים) ועוד חצי תואר שלו (התייאש)–וחבל שבחישוב מספר הקורסים להשלמת תואר, זוג לא נחשב ל"אחד". לומדים לאהוב, עשרים וארבע שנים, כל יום מחדש כל אחד את עצמו, אחת את השני, ואת הנישואין עצמם, מתגלגלים מדי בוקר מ-אני ל-אנחנו ל-משפחה.
