כשבכורה עומדת ללכת ולהמשיך לדרכה אחרי שחייתה בבית עד הרגע האחרון, חשבונות הנפש מתעוררים כמו מעצמם.
היא מתחתנת בקרוב בע"ה, ואני שמה “ווי” ליד מה שקיוויתי הצלחתי להעניק לה ומסמנת ״וויי״ (אוי-וויי) איפה שפספסתי למרות כל הרצון הטוב והאידיאלים.
פתאום השבוע, בעוד הבת שלי מעצבת הזמנות ומודדת שמלות כלה, מצאתי מכתב שכתבתי לילדיי. הוא צץ לו תוך שיטוט אקראי בתיבת המייל, כמו בקבוק שנישא על גבי שנים וימים לחוף יעדו.
הבכורה הייתה אז בת 16 והקטן מקסימום בן 4. אני זוכרת שהתיישבתי לכתוב אותו מתוך תחושה חירום כשנודע לי ששכנה אהובה, אמא שכמעט את כל חייה הבוגרים הקדישה עד אז לגידול ששת ילדיה, חלתה במחלה סופנית. החדשות העצובות הציפו אצלי אז מחדש את הקונפליקט הפרטי שלי בין בית לקריירה, ואת השאלה מה יישאר אחריי אם פתאום לא אהיה כאן מחר.
נתתי למכתב כותרת כבר אז: "כשאמות, את זה בבקשה אל תגידו".
Please don’t say this when I die.
כנראה נבהלתי ממה שיצא שם תחת ידי, וגנזתי אותו.
בין השורות אני מוצאת את התחינה: ילדים, תעריכו!. אבל מכתב מסוג זה שממוען לילדים, אני מודה, הוא לא יותר מאשר קטע יומן, בירור נוקב עם עצמי, אמצעי לעורר בתוכי את ההערכה העצמית שלא תמיד מגיעה מבחוץ.
אני לא באמת מבקשת מהילדים שיקראו בו, אבל אם יום אחד הוא ידבר אל ליבם זה רק בונוס. בינתיים, הכתיבה משחררת אותי מהצורך הקיומי הזה שהם יבינו וידעו.
הקריאה במכתב מזכירה לי ששווה מדי תקופה להקדיש זמן לסיכום ביניים שכזה. נעים כשהוא עולה מהאוב, להאיר עלייך באור אפמתי ולשמח אותך בכך שלמרות מה שאת אולי חושבת על עצמך את היית ועודך אמא לא רעה. לא רעה בכלל.
לאחר הקריאה אני מקווה שתשהי כאן לרגע ותחשבי על כל מה שהיית ועשית עבור הילדים שלך עד היום.
מה היית רוצה שבמוקדם או במאוחר הילדים ידעו ויעריכו לגבייך?
ומה הדבר האחד שתצטערי שלא נתת לו מקום בחייך העמוסים אם חלילה כבר לא תהיי כאן מחר בבוקר? איזה צעד קטנטן את יכולה לעשות היום לטובת מימוש הדבר המהותי הזה?
::
לילדים שלי –
דוד שלי צירף כרטיס ברכה לכבוד הברית של אח שלכם [ילד רביעי במספר]. "כשהיית בת שש עשרה הבטחת לי שתהיי פרופסור". כך הוא כתב לי. "אחרי סדרה של שבעה או שמונה ילדים" ממשיכה הברכה, "את בטח תעשי את זה."
שלושה ילדים מאוחר יותר, כשנודע לדוד האהוב שבשעה טובה הצלחתי לסיים את התואר הראשון שלי (אותו השלמתי במקטעים) ושהתחלתי בלימודים לקראת תואר שני במחלקה ליידיש, הוא העביר לחשבוננו מדי חודש סכום נכבד כדי שאוכל לממן את שנת הלימודים הראשונה.
השתמשנו בכסף לקניית חיתולים, לנסיעות במונית לערבי הורים בבתי הספר, לנייר טואלט ושאר דברים נשגבים. בתום אותה שנה ילדתי תינוק שמח וקולני במיוחד, ואת הלימודים האקדמיים שהתחלתי בקול תרועה רמה דחיתי לזמן לא ידוע. חזרתי הביתה בפניית פרסה כשהבנתי שהשינה הקלה והסקרנות הבלתי נדלית שלו לא יאפשרו לי להשלים משימות שתובעות חשיבה עמוקה וריכוז.
עם כל האכזבה שלי -והידיעה שאני לא עומדת בציפיות הדוד- הייתי כבר למודת פניות חדות והפתעות ושינויים מהסוג הזה מאז שנהייתי אמא, ובעצם גם קודם לכן.
כבר כילדה הרגשתי שאני מתקיימת על פרשת דרכים בין ניגודים. ההורים שלי, שניהם ממוצא ים תיכוני "ספרדי", גידלו אותנו בסביבה ותרבות ה"לבנה", האשכנזית. שהייה לא ארוכה בארה"ב, לרגל השבתון של אבא שלי חרטה בי זכרונות ורשמים שברבות הימים הבשילו לכדי התחושה שחלק מהשורשים הקדומים שלי נשארו מעבר ים, ולכדי החלטה לנהל את הבית בשפה האנגלית בשותפות עם אבא שלכם, אותו פגשתי כסטודנט כשהגיע לכאן ממיאמי. כן, סבא שלכם נהג לשוחח עם עם סבתא בערבוב של טורקית ולדינו, ואילו אני מתרגשת דווקא מיידיש, שפת אבות אבותיו של הסבא השני שלכם, והקדשתי ללימוד השפה זמן ומשאבים רבים .
זו פרשת דרכים אחת.
אבל מה שמעמיד אותי במבוכה מול עצמי עוד יותר זה הכניעה המוחלטת שלי לבית ולבישולים ולניגוב אפים בעוד שטיפחו וחינכו ועודדו אותי לטפס בסולם ההשכלה.
אתם צריכים להבין, ילדים: במשפחה שלי עושים עניין גדול מהשכלה. בימי התיכון הייתי מבקרת בטכניון, איפה שסבא שלכם לימד מתמטיקה. הייתי אומרת לו שלום במשרד שלו ואז מתיישבת בספרייה ללמוד לבגרויות, ומשם ממשיכה למסעדה "שלו", מסעדת הסגל. הוא נתן לי יד חופשית להזמין שם ארוחה של שלוש מנות מתי שרק ארצה כולל בקבוק קולה וקינוח. (כמה אתם מתחננים שאני אהיה ככה נדיבה).
אוכל ונוסטלגיה בצד, היכולות האקדמיות תפסו תאוצה. זה תמיד היה ברקע, המשיכה לדיונים וויכוחים חסרי תכלית על דברים שברומו של עולם, הרצון לכתוב ולאסוף-לאגור רעיונות שהדליקו לי את המוח ואת התודעה.
אבל בחרתי להיות אמא בהיקף משרה מלא (הסקרנות והרצון הזה להתעמק המשיכו איתי, אגב, גם לתוך השיחות על מנשאים ועל חיתולים בגן השעשועים ולעבודות תרגום פה ושם). היקף המשרה ההורית לא השתנה בהרבה, גם כשהייתם כבר שבעה.
אני רוצה שתבינו מאיפה זה התחיל: באותו זמן ממש שבו התוודעתי לאובססיה הבלתי נשלטת שלי לחנויות ספרים הבחנתי, בלי קשר, בכך שהבית הכי כייפי בעיר היה של חברתי לבית משפחת ק. כנערה ביליתי שם שעות רבות מלאות בצחוק איתה ועם המשפחה התוססת שלה.
זו הייתה המשפחה היחידה שהכרתי מקרוב שבה היו חמישה ילדים. (בקהילה שלנו אנשים הסתפקו בשלושה או ארבעה.) איפשהו בתת המודע שלי התקדד לו המספר חמש. ולשמחתי אבא שלכם- והקדוש ברוך הוא- הסכים גם הוא ללכת על זה, וחמשת הראשונים מכם נולדו בזה אחר זה.
ואתם יודעים כמה מורכב עבורי להכין, למשל, אוכל מזין למשפחה שלנו ליום אחד או להחזיר חפצים למקומם. אבל ההשלכות הן עמוקות הרבה יותר מסדר וארגון. תעשו חשבון: אשה שמחליטה להיות אמא-בבית ויש לה לצורך הדוגמא שני ילדים שביניהם ארבע שנים, תוכל כעבור לא יותר מעשור לפצוח בקריירה. עכשיו תכפילו ואפילו תשלשו את הזמן הזה עם אמהות של הרבה ילדים. במקרה שלי, יש מצב שאשאר בבית שני עשורים. עשרים שנה!!
אתמול כשישבתי על המיטה של ל., כפי שאני עושה כל ערב עד שהוא עוצם עיניים, נזכרתי בסיפור המפורסם על אשתו של ש"י עגנון. מספרים שהוא סירבל יותר ויותר את כתב היד שלו במשך השנים עד שרק היא, אסתר, הצליחה לפענח את כתביו ולהקליד אותם. כשהילדים שלו גדלו והתראיינו אודות אבא הם התמרמרו מרירות על כך שחיי היום יום בבית סבבו סביב הגחמות של האיש המפורסם (לא להרים את הקול, ללכת על קצות האצבעות) ועוד יותר על כך שעל פניו אמא שלהם, אשה מוכשרת כשלעצמה, ויתרה למען על קריירה מזהירה כפרופסור לערבית.
האם אתם תאמרו את זה עליי, אני תוהה; על אמא שלכם, שנטשה את ניצני הקריירה שלה כמדריכת טיולים מקצועית ומבוקשת בירושלים – עיר התיירות ב-ה' הידיעה- אחרי שיצרה קשרים ולמרות שהקדישה למקצוע הזה את הלב ואת הנשמה וכל פיסת מדף פנויה? האם כשתיתקלו בכרטיס הברכה אותו אני שומרת מהדוד אתם תאנחו אנחה של טינה כלפיי ו\או כלפי אבא שלכם על כך שגם את האוניברסיטה נטשתי?
אני רוצה שתדעו שזו הייתה בחירה. אני בחרתי.
עוד פעם ועוד פעם, עם הלידה של כל אחד מכם, עשיתי החלטה מודעת – ביחד עם אבא שלכם- להשאר אתכם בבית, גם כשהמצב הכלכלי היה לא נוח ואפילו בלתי נסבל. ילד אחר ילד לבשתי אתכם עליי במגוון של מנשאים, התינוק או התינוקת עליי ושני ילדי טרום-גן בעגלת תאומים שילד או ילדה גדולים יותר אוחזים בידית שלה (לא שאי פעם היו לנו תאומים, אבל זה הדבר המתבקש כשילדים נולדים בהפרשים של שנה וחצי) ואני כמו נץ מוודאת שאף אחד לא קופץ לכביש.
מדי תקופה פתחנו מחדש את נושא העתיד המקצועי שלי. כל פעם הגענו במשותף למסקנה שאת המאסטר הזה ביידיש אדחה לעוד שנה. ועוד אחת ועוד אחת.
אני מודעת היטב לכך שיש אמהות שבאו מרקע ושאיפות דומות לשלי והן מגדלות לתפארת משפחות גדולות עוד יותר משלנו. הן מסוגלות לג'נגל ולעשות מולטי-טסקינג בשמחה ובהצלחה גדולה יותר ממה שאני אי פעם ארצה או אוכל פיזית או רגשית. וכן, יש מצב ש"הייתי יכולה" לעשות יותר, לפרנס יותר, להיות בעלת יותר הישגים שזוכים להערכה בעולם שבחוץ. לא אסתיר מכם את היגון והקנאה שלפעמים (בעצם לעתים קרובות) אני חווה כשאני פוגשת בבני גילי מתנועת הנוער או מהאוניברסיטה, נשים וגברים כאחד. הם השלימו שני תארים בזמן שאני (ואולי גם הם) הבאתי עוד שני ילדים, והם התקדמו בתחומם לתפקידים בכירים. לא אסתיר שאני חולמת בהקיץ על מבוכי קמפוס הר הצופים -אבודה לא הרגשתי שם אף פעם למרות הבדיחות על הארכיטקטורה של הבניין – על "אקדמון" ועל בתי הקפה בפורום. עשרים דקות באוטובוס מהבית שלנו, ושנות אור מכאן.
בעודי כותבת את המלים האלה, אתם כבר ויתרתם על הביצים שאמרתי שאכין ואתם מבשלים את ארוחת הערב לבד. כולכם כבר מזהים את הרגעים האלה שהעיניים של אמא שלכם לא באמת כאן; היא שבויה לחלוטין ברעיון תיאורטי כזה או אחר, שוכחת את שבועת האימהות.
אבל אני לא רוצה שאתם, או כל אחד אחר, תסיקו מסקנות שגויות מהתסכולים הרגעיים או המתמשכים-יותר שלי או מכך שלפעמים אני מטיחה באבא שלכם ש*הוא* כל יום יוצא מהבית לכמה שעות לשקט שלו במשרד או מה"תכנון" המאוד מינימליסטי של הילודה במשפחה שלנו (מושג שבעצם לא השתמשנו בו אף פעם ושמעולם לא השפיע על ההחלטות שלנו). לעת עתה אני מתעוררת כל בוקר לעוד יום של בישול, ניקיון, הליכה לגן והחזרה. אבל תמיד היו ויהיו לי עוד תחומי עניין שמרתקים אותי. אתם זוכרים את תקופת היידיש. תקופה אחרת למדתי סריגה מתוך מגזינים וספרים. וזוכרים את המחברות והעטים שהלכו איתנו לכל מקום? זו הייתה השנה הכי קשה עבורי בהורות, ובה גיליתי את "העבודה" של ביירון קייטי, למדתי אותה על בוריה תוך שאני כותבת במחברות-יומן האלה כל מחשבה ותובנה שעלו לי לגביכם ולגביי ולגבי החיים. ומאוחר יותר קבלתי בה הסמכה. לא אתם ולא אני יכולנו לדעת שזה יהיה הייעוד שלי -הוראת דרך לאמהות מתוך ההבנה שרכשתי בהיותי אמא שלכם: שההורות היא מסע רוחני. (אבא שלכם מאז ומעולם תמך ועודד בכל ליבו ובכל אמצעי אותי ואת תאוות הלימוד שלי, והוא דווקא ראה את הנולד.)
תמיד אתרגש מהארץ הזו ומהשבילים והסמטאות בהם הדרכתי. לא מן הנמנע שלנצח אחלום בהקיץ אודות כתבי העת שבהם שמי יכול היה להופיע לו הקדשתי את זמני לאקדמיה, "נגה הולמן, Ph.D.". שאתאבל על החלק הענק הזה שבי שאף פעם לא באמת יקבל את הגושפנקא שאני מאמינה שהיה יכול לקבל.
אבל אני רוצה שאתם, הילדים שלי, תדעו שבחרתי את הדרך הזו שבה אתם רואים אותי צועדת. שתדעו שאפילו שהמחשבות והלב שלי נודדים מדי פעם למקומות אחרים, אני יודעת מעבר לכל ספק שמקומי כאן אתכם.
::
שלך,
נ.ב. הדברים ברובם נכונים גם היום כפי שהיו כשהבכורה הייתה בת 16, למעט דבר אחד ענק: בינתיים כתבתי את הספר הראשון שלי. כי כשמשהו בוער בך לומר, הוא יעשה הכל כדי לצאת לאור העולם.
נ.ב. 2 למרות שהמכתב אישי מאוד, אפשר ומוזמנת לשתף אותו עם חברות שהוא יכול לעזור להן. כולי הודיה לנשים ואימהות שלפניי העלו דברים על הכתב למרות שבתוכן הן אולי חששו מהחשיפה, ואני רואה שליחות בכך שאני מגלגלת הלאה את חסד הפתיחות והכנות (כמובן תוך התחשבות בפרטיות של בני משפחתי).
