חורף אחד חליתי בשפעת. פעמיים.
גם ככה אני מצטננת זקוקה למנוחה לעיתים קרובות, כך שלהיות לגמרי אאוט לשבוע שלם נוסף לחלוטין לא התקבל על דעתי.
בתחילתו של סיבוב השפעת הראשון ניסיתי להתעלם מהסימנים הברורים.
המשכתי לבשל מרקים ולהגיש נשנושים ולטאטא את הרצפה ולפקד על הילדים ולקחת לגנים וגם להחזיר.
ואז נזכרתי בשיחת טלפון מהשכנה שלי ושיניתי כיוון 180 מעלות.
זה היה בימים בהם כל חמשת ילדיה עדיין היו תלמידים בבית-ספר. שימעה יצא כאמא שמתנהלת בנחת, והיא נודעה לא פחות בנול האריגה הגדול שעמד במרכז הסלון שלה.
יום אחד, היא התקשרה אליי כדי לבטל את שיעור האריגה שקבעתי איתה לאותו שבוע. "אני מקוררת כבר הרבה זמן והבוקר הורה לי הרופא ללבוש פיג'מה ולהכנס למיטה," היא התנצלה. "או זה—ככה הוא אמר—או שאת תמצאי את עצמך בבית חולים עם דלקת ריאות."
אז החלטתי: אני מאמצת את מילות האזהרה האלה כאילו זו עצה שנועדה לי באופן אישי.
במשך שבעת ימי השפעת חייתי בתוך גרבי הענק של בעלי ובסווטשרט שנושא בגאווה את שם האוניברסיטה בה למד.
נעלתי את הדלת לחדר השינה.
אכלתי לבדי את כל חבילת השוקולד שקנינו כקינוח לילדים.
התקשרתי לחברה הכי הכי טובה שלי כדי לבשר לה שאני נאלצת לבטל את השתתפותי בחתונת ביתה (שנקבעה לשבוע שלאחר מכן), מתוך דאגה שההשתתפות שלי תהווה עיכוב ואף נסיגה בתהליך הריפוי שלי מהשפעת.
לא ניסיתי להתנהג כאילו אני חולה יותר ממה שאני באמת—אבל גם לא פחות. רציתי לדעת איך זה מרגיש להיות חולה, הפעם בלי פסון של קדושה מעונה – אז בלי להתנצל האזנתי לכל התוכניות וקראתי בכל הספרים שחיכו לי בערימה, וניסיתי לשים את מבטחי בכל מאת האחוזים באיש שלי, שידאג שיהיה לכולם טוב.
הייתי הגמד מהסיפורים שיוצא ממקום מחבואו רק כשבני הבית לא מבחינים בו- בלילה, וכשהילדים כבר היו בדרכם לבית הספר.
אם ניסית אי פעם את הדרך הקיצונית הזו—מנוחה גמורה, את יודעת שזה בלתי אפשרי להוציא אותה לפועל בלי להרגיש אנוכית ולחוות מידה מסויימת לפחות של רגשי אשמה.
היה לי קשה לשמוע את הילדים בוכים בקומת הסלון – למרות שהם בוכים לא פחות כשזו אני שאחראית על העניינים.
היה לי קשה לנהל איתם שיחות מעבר לדלת סגורה, בלי להביט להם בעיניים.
היה לי קשה לרדת לבית שלא היה מסודר לשביעות רצוני (לא שהוא אי פעם מסודר לשביעות רצוני, אבל לפחות כשאני בריאה אני יכולה לעשות משהו בנידון).
והיה לי קשה לתת לאיש שלי יד חופשית להתנהל בסיטואציה הזו כטוב בעיניו.
אבל הערכים שלי כאשה וכאמא עמדו כאן למבחן:
כן, להתקפל לתוך פיג'מה באמצע שבוע עמוס-כתמיד זה לנופף בדגל לבן: נכנעת! את חלשה.
את פתאום ממש לא אשת חיל. הגרביים שלך מצחיקות וריח של חדר אטום נודף לך מהפה.
אבל את נוכחת!—כי את לא מתכחשת למצבך.
את בדיוק איפה שאת אמורה להיות מונחת עכשיו, במיטה עם פרוסות בצל בתוך הגרביים;
את מראה אמונה (קצת, לפחות) באפשרות שבעלך יכול להתנהל מול הילדים שבינתיים מתעלמים ממנו, ובכך שהוא בעצם אמור עכשיו להעדר מארבעה ימי עבודה בגלל שאשתו ישנה (או מקשיבה לתוכניות רדיו בנושא אוכל גורמה).
את לא מנפחת ומגזימה את המצב שלך, אבל גם לא מלאה בושה וכלימה על כך שכל כך הרבה ימים לוקח לך להתחזק ולעמוד שוב על הרגלייים.
כן, נוכחות משמעה לבוא עם תוכנית, ולהיות פתוחה לכך שלמציאות יש עבורך תוכנית שמדוייקת לך יותר. זו היכולת להשיב למה שקורה ברגע זה, בין אם זה מוצא חן בעינייך או לא, בין אם זה כלול בתוך רשימת המטלות שלך ובין אם זה נפל עלייך כמו הרמזור שנחת אל תוך חלון הראווה של חנות המשקפיים של חמי בהוריקן במיאמי.
וברור שאני מקווה שתהיי מסוגלת לעמוד ברשימת המטלות שלך העונה, אבל אם זה לא קורה, אולי תרצי להיעזר במה שאני יישמתי כשהשפעת היכתה שנית:
#1 ככל שתכנסי לפיג'מה שלך מהר יותר, כך משפחתך תקבל מהר יותר את המציאות החדשה והזמנית ותיישר איתה (ואיתך) קו.
#2 כשאת עסוקה פחות בוויכוח עם המציאות, הריפוי הפיזי והרגשי מתקדם מהר יותר.
#3 ההבנה שרשימת המטלות שלך היא תוכנית המגירה; מה שמכתיבה המציאות—זו רשימת המטלות האמיתית.
והנה החלק הכי טוב:
כשאת נכנעת, והציפיות שלך מכולם ומעצמך בפרט יורדות אל מתחת לאפס, או-אז עשוי אחד הילדים שלך לדפוק פתאום על הדלת ולשאול איך תרצי את התה שלך. ~
