"עזרה, תודה, וואו – שלוש התפילות החיוניות" – זה שם הספר שכתבה הסופרת רבת המכר אן למוט.
איזו אמא לא צועקת כמה פעמים ביום "הצילו"?
עזור לי לשאת את הרעש.
עזור לי כשהם צורחים ומושכים לי בחצאית כשאני נפרדת מהם בגן.
עזור לי להבחין בין טוב לרע; כנ"ל לילדיי.
עזור לי להגיש את ארוחת הצהריים לשולחן –לפני רדת החושך.
עזור לי לשמור על חיוך בסוף ערב למרות שאני רק רוצה לזחול למיטה.
עזור לבן שלי להתגבר על ההערה המעליבה מהחבר.
עזור לילדיי להרגיש אהובים.
עזור לי לדלות מתוך חיי את הסיפורים שיביאו תועלת לחייהם.
עזור לי לזכור שהאיש שלי הוא לא רק שותף בניהול בית יתומים.
עזור לי לזכור שהילדים כמעט תמיד חפים מפשע.
עזור לי לזכור מי כאן המבוגר
ובבקשה, עזור לי להתנהג בהתאם.
עזור לי להחלץ מהר מהתקפי הזעם שלי.
עזור לי לסיים בכבוד את ימי החופש עם הילדים.
עזור לי לשתות את התה שלי כשהוא חם, בלי שזה יבוא על חשבון המשפחה.
עזור לי לזכור מהם הערכים שלי, ולחזור אליהם כשאני מאבדת כיוון.
וכשאני לא מצליחה לנשום, כשאין בכוחותיי לבקש שתעזור לי,
בבקשה תציל אותי בכל זאת.
בנוסף לאיתותי העזרה הספונטניים שאת שולחת לתיבת המייל של בורא עולם, או איך שאת מכנה את הכוח הזה שגדול מאתנו, יש גם את התפילות הערוכות בסידור, והן כוללות את אותם שלושת המרכיבים שלמוט מונה בספרה (מה שנקרא "שבח, תפילה והודיה") בהבדל אחד ענק: וואו מקדים את היתר:
וואו, הצילו!, תודה
וואו! אתה הוא שהחזרת לי את נשמתי הבוקר. אני חיה ונושמת!
וואו! אתה הוא שמספק את השמש, הגשם והאדמה למלפפונים והגזרים שאני מכניסה לשקיות האוכל של הילדים.
וואו! אתה קיימת דורות על גבי דורות של אמהות ואבות, בנים ובנות, על מנת שאני אוכל לתת חיים לילדים משלי. הללויה!
…אז כמובן, אתה זה שיכול לעזור לי כאן…
אתה, שמצוי בכל מקום ובכל דבר—אני זקוקה לאינפוט שלך. אני זקוקה לנוכחות שלך. אני זקוקה לעזרתך.
ותודה.
::
יום האם היה ליום חג רשמי בארה"ב כבר בשנת 1914. מייסדת היום הזה, נעבעך, בילתה את שארית חייה בנסיון להסיר את אותו מלוח השנה לאחר שהפך ל(עוד) תירוץ וטירוף של מרקטינג וקניות.
אני מבינה את הערך שבהקדשת 12 שעות כדי לחגוג אמהות ואת התרומה העצומה שלהן לאנושות, עדיין, אני לא חסידה גדולה של היום הזה. החשש שלי הוא שהחברה זקוקה את התזכורת הזו הרבה יותר מאתנו, האמהות ומבחינה זו חבל שהפכו אותו ל"יום המשפחה" הגנרי ונטול האופי.
אני מעדיפה לבטא הערכה יומיומית לנאמנות והמחוייבות שלי בכך שאני לוקחת כמה דקות כדי לשתות את התה שלי כשהוא חם בעוד הילדים שלי—קטנים כגדולים—רוחשים סביבי, ואף מעודדת אמהות אחרות לנהוג כך גם כן.
יחד עם ההסתייגות שלי מיום האם, נוכחתי לראות שליום המוקדש רשמית לאמהות יש פוטנציאל להחדיר במשפחות שלנו את ה"וואו"—והפעם "וואו" כנקודת מוצא:
וואו גדול לאמא, זאת שהנוכחות האכפתית שלה מורגשת במוחש בתוך ארוחת העשר ובצמות, שעות אחרי שהילדים יצאו את הבית; ובשיחות טלפון ובתפילות וביקורים כשהם כבר לא חיים איתה תחת גג אחד.
אבל כמובן, ההתפעלות המודעת הזאת היא קצרת-מועד, ועוד לפני שתשקע החמה על היום הזה יחזרו כולם לבקש עזרה—שימי לי עוד אפונה בצלחת, אמא אני צריכה 20 ש"ח, אמא תקריאי לי ספר… (ותודה, אמא!).
::
נ.ב. לפעמים את לא מצליחה לשאת הרעש, מזמינה פיצה במקום המרק שתכננת, עושה לכולם פרצוף חמוץ, מאשימה את הילדים באומללות שלך ולא רוצה לצאת מהפיג'מה. -מה שלא יהיה, את וואו.
